קצת היסטוריה - הדעה הרווחת:
הנוסח הראשוני של מה שזכה לכינוי "חוק מור" פורסם לראשונה באפריל שנת 1965, במאמר במגזין Electronics, שנשא את השם היבש למדי: "Cramming more components onto integrated circuits" (קובץ PDF). מחבר המאמר היה גורדון מור (Gordon Moore), אז מנהל המחקר והפיתוח בחברה בשם Fairchild Semiconductor ולימים אחד ממייסדי חברת אינטל. מור התבקש על ידי המגזין לתת הערכה ביחס לקצב ההתפתחות של תעשיית המעבדים ב-10 השנים הבאות (1965-1975). הוא העריך, בעיקר על סמך ניסיונו האישי בתחום, כי במהלך העשור הקרוב תאפשר התעשייה גידול בפקטור של פי שתיים בכל שנה, במספר הטרנזיסטורים שעל המעבד.
בדיוק עשר שנים מאוחר יותר נשא מור נאום, בכנס בנושא מכשור אלקטרוני בו בחן את תחזיתו הראשונית. באופן מדהים ניבויו התגלה כמדויק להפליא, רכיב אלקטרוני בן 65,000 טרנזיסטורים, אותו חזה עשר שנים לפני כן, הפך למציאות.
במסגרת הנאום פרט מור את שלושת הגורמים המרכזיים לגידול המאריכי המתואר על ידי מה שכונה לימים "חוק מור":
1. גידול בגודל הליבה – שיפורים טכנולוגיים אפשרו ייצור ליבות גדולות יותר בכמויות מסחריות.
2. הקטנה של גודל הרכיבים – מעבר לטכנולוגיות ייצור חדשות איפשר במקביל הקטנה של
הרכיבים על המעבד.
3. ניצול חכם יותר של שטח המעבד – דחיסה של רכיבים רבים יותר על פני כל מעבד דורשת
מידה לא מבוטלת של תחכום – שיטות דחיסה מתקדמות וניצול טוב יותר של החומרים מהם
מורכב המעבד איפשרו אף הם שיפור בכמות הרכיבים בכל מעבד.
מעניין לציין כי מור הסיק כי הגורם השלישי צפוי להפוך במהרה לבלתי רלוונטי, וכי לא ניתן יהיה לדחוס יותר רכיבים על ידי ניצול חכם יותר של שטח המעבד. כתוצאה מכך החליט לשנות במקצת את תחזיתו המקורית, ולטעון כי דחיסות המעגלים המובנים בכל מעבד צפויה להכפיל את עצמה פעם ב-18 חודש (לנקודה זו נחזור בהרחבה בהמשך).
כיאה ל"חוק" בתעשיית המחשבים קיבל גם חוק מור ביטוי מתמטי:
(Circuits per chip = 2^((year-1975)/1.5
עברו הפעם עשרים שנה ושוב ניצב מור בפני תחזיתו הקודמת. הפעם בחן מור שני סוגי חומרה – זיכרונות ומעבדים. שוב, באורח כמעט פלאי שניהם התאימו כמעט לחלוטין לתחזית, כשהזיכרונות מצליחים אפילו לעבור את תחזיתו המקורית והמעבדים ממשיכים בקצב שחזה עשרים שנה לפני כן.
אז למה זה בכלל עובד? או נבואה שמגשימה את עצמה...
נשאלת השאלה למה ממשיך חוק מור לפעול כמעט שלושים שנה לאחר שהוצג? בסופו של דבר הרי מדובר ב"חוק" שהוא תחזית הניצבת על יסודות מעורפלים למדי (שיפורים טכנולוגיים המהווים את הבסיס לחוק תמיד היו קשים לחיזוי, לא כל שכן על פני טווח זמן של קרוב לשלושים שנה).
בכדי לנסות ולהבין מדוע ממשיך חוק מור לפעול, מן הראוי לבחון את השלכותיו על התעשייה. מכיוון, שמעבדים מסוג זה או אחר משובצים כיום כמעט בכל מכשיר אלקטרוני, היכולת לצפות התקדמות בתחום זה היא כלי רב עוצמה בידי קברניטי התעשייה היכולים לתכנן באמצעותו מודלים כלכליים. חשוב לזכור, כי מעבר להשפעה הישירה שיש לאפשרות חיזוי בתעשיית המעבדים, ישנן גם השפעות עקיפות. תעשיית התוכנה לדוגמא תלויה במידה רבה בשאלה מה תהיה עוצמת המחשוב של מעבדים בעתיד, בכדי לפתח תוכנות בהתאם.
חוק מור הוא מזה כשלושה עשורים המדד היחיד כמעט המספק תחזיות אמינות בענף הטכנולוגיה, אך מדוע דווקא הוא? מור עצמו הציע ב-1996 את האפשרות שלפחות עד גבול מסוים יש לחוק תכונה של נבואה המגשימה את עצמה. התחרות בשוק המעבדים גורמת לחברות לפרסם תחזיות פיתוח (Roadmaps) התואמות לחוק מור פשוט משום שהן מבינות שפיתוח איטי יותר עשוי להותיר אותן "מחוץ למשחק".
מי שרוצה להשתעשע בתיאוריות קונספירציה למיניהן מוזמן להקצין את הרעיון ולטעון שיצרניות המעבדים מסוגלות מזה שנים לפתח טכנולוגיות שיעברו את הרף שנקבע על ידי חוק מור אך הן נמנעות מלעשות כן כחלק מהסכם חשאי כלשהו שנועד לקצץ בעלויות תוך מניעת טכנולוגיה מהציבור. חובבי הסברים מסוג זה ימצאו בוודאי בעובדה שמור עצמו כיהן שנים כמנכ"ל יצרנית המעבדים הגדולה בעולם, חיזוק לטענותיהם, ויאמרו כי לא מדובר בנבואה מכוונת, אלא בהכוונה מוגשמת.
אם לחזור לקרקע המציאות, מעבר להצעות לראות בחוק מור נבואה המגשימה את עצמה או חוק המקיים את עצמו (Perpetuum Mobile), קשה למצוא התייחסות נאותה לגורמים לקצב ההתפתחות שנקבע בחוק. מדוע דווקא 18 חודש ולא 24 או 10? תשובה מספקת קשה למצוא. כמובן שכפי שהוזכר קודם, ה"חוק" בניסוחו המקורי (מ-1965) אכן דיבר על 12 חודש, אלא שמאז תיקונו עשר שנים מאוחר יותר הצליח החוק לחזות 27 שנים של התפתחות טכנולוגית בשוק המעבדים בדיוק רב.
