רקע היסטורי
חמקנות תמיד הייתה מרכיב מרכזי בפיתוח כלי נשק ותורות לחימה. הנינג'ות ביפן של המאה ה-12 לבשו בגדי הסוואה שחורים בכדי להסתיר את עצמם בעת ביצוע פעולות הריגול והחבלה שלהם בלילה, ספינות מלחמה של בעלות הברית בתקופת מלחמת העולם הראשונה נצבעו בגווני כחול בכדי להקשות על צוללות האויב לזהותן.
בראשית מלחמת העולם השנייה נכנס לשימוש מבצעי אמצעי חדש אשר עתיד היה לחולל מהפכה בדרך בה ניתן לגלות גופים ממרחק – המכ"ם (מגלה כיוון-מרחק). המכ"ם מסוגל לפעול כמעט בכל מזג אויר ועיקר יתרונו היה בלילה שם אפשר את איתורם של מטוסי האויב (ומאוחר יותר גם כלי שייט) מטווח גדול, דבר שלא היה אפשרי עד לאותה העת. למכ"ם, אשר פותח במקביל הן על ידי בעלות הברית והן על ידי הגרמנים, היה תפקיד מרכזי בקרב על בריטניה שנערך בשנת 1940, כאשר הייתה חשיבות רבה בזיהוי להקי ההפצצה הגרמניים בכדי שניתן יהיה להזניק לעברם מטוסי יירוט מבעוד מועד.
בשנים שלאחר המלחמה השתכלל המכ"ם מאד ובמקביל פותחו אמצעים נוספים כמו טילים מונחי מכ"ם ותותחי נ"מ (נגד מטוסים) מכווני מכ"ם.
מלחמת ויאטנם הייתה שדה הניסויים הגדול הראשון בו נתקל חיל אויר מודרני באיום ממשי מצד אמצעי נ"מ מונחי מכ"ם (דוגמת ה-SA-2 הסובייטי). מלחמת יום הכיפורים רק המחישה את האיום עוד יותר כאשר לפחות כ-40 מטוסי קרב ישראליים הופלו כתוצאה מאש נ"מ שהכוונה ברובה על ידי מכ"ם.
עם השנים פותחו אמצעי נגד שונים כמו מוץ/נורים (אמצעי הטעיה כנגד טילים), מטוסי הטעיה ללא טייס, טילים מונחי "קרינה" (טילים הרוכבים על קרן המכ"ם של האויב עד שפוגעים בו) ואמצעים ללוחמה אלקטרונית (אמצעים שנועדו לשבש את יכולתו של האויב לקלוט החזרי מכ"ם על ידי שידור אותות אלקטרוניים חזקים). כל אלו זכו להצלחה מסוימת כבר במלחמת ויאטנם, אך עיקר הצלחתם באה לידי ביטוי במלחמת "שלום הגליל" בה הצליח חיל האוויר הישראלי להשמיד את מערך טילי הנ"מ הסורי מבלי לאבד אפילו מטוס קרב אחד.
במקביל לפיתוח אמצעי הנגד הגיעו בארה"ב למסקנה כי דרושה חשיבה מחודשת בכל הקשור להתמודדות עם איומי הנ"מ בשדה הקרב העתידי. ניסיונות ראשונים ומוצלחים (במידה רבה) ליצירת מטוס חמקן נעשו כבר בשנות ה-60 עם כניסתו לשירות של ה-SR-71 (הידוע בכינויו "הציפור השחורה"). אלא שמטוס זה היה יקר ומורכב, מעטים ממנו יוצרו ושימשו באופן בלעדי כמטוסי ביון וריגול מגביהי טוס. הצבא האמריקני דרש יותר, הוא רצה מטוס הפצצה שיהיה מסוגל לחדור מבעד למערך הנ"מ הסובייטי ולתקוף מטרות מוגנות היטב מבלי שיתגלה. הציפור השחורה הסתמכה בעיקר על גובה הטיסה המרשים שלה (80,000 רגל לערך) ועל מהירותה הגבוהה (~3.5 מאך) בכדי לחמוק מפגיעה, אך למרות שבמבנה הטיטניום שלה שולבו חומרים בולעי מכ"ם, לא מדובר עדיין במטוס חמקני של ממש.
הציפור השחורה - מבט מקדימה (מקור NASA)
